השבוי מחברון חזרה

בימים ההם היתה חברון בידי הצלבנים. בית יראה נוצרי עמד על מערת המכפלה וצלב מוזהב גדול התנוסס על ראש הגג. פעמונים צלצלו והעיר היתה מלאה גלחים וערלים, ואילו היהודים והמוסלמים היו נרדפים ונענים בידי הנוצרים.  
  ובשטח מערת המכפלה היקצו מקום קטן לבית-כנסת יהודי ולמסגד מוסלמי. אולם הצלבנים והמוניהם ההוללים השתוללו והתעללו ביהודים ובמוסלמים וידחקו רגליהם מכל מקום. אך צרות היהודים רבו מצרות הישמעאלים. פעמים רבות חוללו קודשי היהודים ודלתות בית הכנסת ננעלו לא אחת בידים נעלמות.  
  בימים ההם חי בחברון איש צדיק וישר, קנאי לה' ולדברו, גומל חסד לעניים ומכניס אורחים כאברהם אבינו בשעתו, מאיר בן אליהו שמו. ותכרסם תולעת את לבו יום יום, בעוברו סמוך למערת המכפלה, ובראותו את הצלב הנעוץ על קברי האבות - אותו צלב שבצלו ולשמו נשחטו ונשמדו קהילות קדושות מישראל. ועוד גדל זעמו ורבה סערת נפשו, כשהקימו הנוצרים אחד מפסיליהם על גג בית יראתם. ואינה לו המקרה ונכנס לתוך הבית, והנה תמונות קדושיהם ופסיליהם מצויירות סביב-סביב על כל הקירות.  
  היה מאיר מהלך בסמטאות חברון ורוחו נסערה: "מה היה לנו? אברהם אבינו, בשעתו, מרד באביו עובד האלילים, שבר ונתץ צלמים ופסילים ומסר עצמו לשריפה בעד אחדות האל. וכיום, בעוונותינו הרבים, קובה מלאה פסילים על קברו?..."  
  ותעבור בו רוח קנאה ויחל למרר את חיי הכמרים מבית היראה שעל מערת המכפלה. יום יום מצאו הכמרים פסילים שבורים, תמונות מחוקות, ונעלם מהם ידי מי עוללו מעשים אלה. אחרי חודשים אחדים נודע הדבר כי ידי מאיר ב"תעלולים" ויחליטו לנקום נקמתם ממנו.  
  ויהי היום ויעלם מאיר מחברון. קהילת היהודים ואשתו ביקשוהו בכל העיר והמחוז ולא נמצא. התייאשו ממנו ואשתו היתה לעגונה. ועברה השמועה: נחטף מאיר בידי הנוצרים, הובא ליפו, ושם הושיבוהו באונייה ההולכת לרומא.  
  תושבי חברון הנוצרים הכירו וידעו כי מאיר קדוש הוא, ולא אבו לשפוך דמו, אלא רק להרחיקו מעיר אבותיו, כדי להכניסו לבית מדרש לכמרים ולהשפיע עליו לעזוב דת ישראל. לפיכך הלבישוהו בגדי כמרים והחלו להטיף לו דיני דתם. הבין מאיר כי נשבה ואין גואל, ויחכה בקוצר-רוח לשעת הכושר. ויתמסר ללימוד ספר התנ"ך והיה הוגה בו יומם ולילה, עד שידע כל התנ"ך בעל-פה - וחבריו כינו אותו : "קהלת".  
  עברו שנים. ערב יום הכיפורים הגיע, ומאיר מתהלך ברומא תפוש-מחשבות בין שדרות העצים. השמש עומדת בראשי האילנות, והוא יודע כי עוד מעט ויתקדש היום הנורא - יום הכיפורים. יהודים מעוטפי טליתות ויחפים מנעליים נוהרים לבתי הכנסת, השמש פונה לערוב, ומאיר בכבלים. מה יעשה? והוא שבוי!  
  התחיל לזמר לעצמו פסוקים מפיוטי הימים הנוראים ונפשו נתעלתה וערגה לעילא ולעילא, וחש כאילו באה לו נשמה יתרה. רוחו עזבה את המקום לא לה, ותעבור למקומה הראשון... והפסוקים בפיו נמשכים... לוא אך יכול לבוא לביכ"נ יהודי.  
  והנה הלך יהודי בא לקראתו. תמה היהודי לשמוע כומר מזמר פיוטים של הימים הנוראים ויחשבהו למומר או למטורף. מאיר היה כה שקוע בתפילה, עד שלא הרגיש ביהודי הסקרן. לאחר רגעים מספר פנה אליו בנעימות התפילה ואמר: "אני יהודי, מאיר בן אליהו, מחברון" !  
  משנתפכחו שניהם מחלומם בהקיץ, נכנסו בשיחה. זה להציל וזה להינצל, וקבעו פגישה שנייה לאחרי הצום. אותו יום היו שניהם נרגשים מאד ולא מצאו מנוח, זה בטליתו וזה בגלימת הכמרים שלו. למחרת יום הכיפורים נפגשו שנית ותיכנו תוכנית לבריחה.  
  ויהי ערב, ליל מוצאי חג הסוכות, ויברחו שניהם בלילה ההוא. אחרי שישה חודשי נסיעה הרת-תלאות ומלאת הרפתקאות הגיע מאיר בן אליהו ארצה ישראל. ויהי כבואו חברונה ותיהום כל העיר לבוא ה"נעלם". 
(ספר חברון עפ"י 'ילקוט חברון' לא"י לבנון)