ידו של בן הקימאקם חזרה

בימים קדומים לא הניחו הערבים איש ישראל אף לבוא ברחוב אשר מערת המכפלה בו, וכל איש ישראל הבא ברחוב זה סקלוהו באבנים. ולזה חדלו - בימים ההם - לבוא ברחוב זה, עד אשר בא איברהים פחה לארץ ופחדו נפל עליהם. נתן איברהים פחה רשות לאחינו לגשת לכותל המערה, מבחוץ, להתפלל שם, אבל לא ליכנס לתוכה. וכל הנכנס לתוכה, בין יהודי בין ערבי, אחת דתו להמית. ויהי אחרי אשר גבר השולטן על פחות מצרים ולכד את הארץ תחת ידו, חזרו הערביים לרשעתם ולא נתנו לאחינו לבוא ברחוב זה. עד המעשה שנהיה.  
  פעם אחת הלך בן הקימאקם, המושל בעיר חברון. דרך הרחוב וראה יהודי אחד מתפלל אצל כותל מערת המכפלה, ויצעק עליו בקול גדול. מרוב פחד לקח היהודי את ספר התהלים אשר בידו ונתנו בחור אחד שבכותל הנכנס לתוך המערה, וברח לנפשו טרם יתקבצו הערבים לקול הנער בן המושל. ויהי כאשר ראה הנער שנתן ספר בכותל, הלך לקחתו. הכניס ידו לחור, חיפש בידו בין האבנים ולא מצאו. ויהי כאשר ביקש להוציא ידו, לא היה יכול, כי ניתנה ידו בין האבנים הגדולות ונשברה. אך מגודל אמונת הערבים במקומות הקדושים חשב הנער כי איש אחזהו בידו ולא הניחו להוציאה, ויצעק בקול מר למען יבואו אנשים להושיעו. ויבואו יושבי העיר, וגם אביו המושל, לקול צעקתו, אבל לא היה לאל ידם להוציא את יד הנער. וישלח המושל לקרוא את הרב מעיר הקודש חברון. הבין הרב כי נשברה יד הנער בין האבנים, ויוציאה מבין האבנים. וישאו את הנער לביתו ויחלה מאד. ראשית מפני גודל הכאב כי נשברה ידו, ושנייה מפני הפחד הגדול, בחשבו כי אחד מן האבות החזיק בידו, וכל הרופאים אמרו לחייו נואש.  
  אז שלח המושל להרב שנית לבקש ממנו שיתפלל בעד בנו. וכן עשה הרב, והנער נתרפא. ומהיום ההוא נתן המושל רשות לאחינו להתפלל אצל הכותל מבחוץ ואיש לא יפריעם. אבל ליכנס לתוך המערה אין לשום אדם רשות, והוא מחוקי המדינה. רק ערבי יורידוהו בתוך תיבה. פעם אחת ביום. להדליק שמה הנרות, והוא לא יגע בקרקע. ואיש אשר יכנס לתוכה יכו אותו מכות נמרצות. ובשנים הקודמות היה דינו שריפה. 
(ספר חברון 'גבעת שאול' לר"ש הורנשטיין)