נשיאים, גשם ורוח חזרה

מעשה בשנות קדם עצור עצר ה' בעד הגשם, ולא ירד אף טיפה מטר בכל ארץ הקודש עד אחר טבת. אף אחר התעניות הקבועות ואחר התפילות והתחנונים והשתטחות על כל קברי הצדיקים, לא נענו מן השמים. אז שלח הפחה אל היהודים להתפלל על המטר, והשיבו אותו דבר לאמר: אם יניחם הפחה ליכנס לתוך מערת המכפלה אשר בחברון, ולשטוח את תחנוניהם בפני אבותינו הטמונים שם, אין ספק שהגשם לא יאחר לבוא. 
   שלח הפחה להקאדי הגדול אשר בדמשק, כי בידו מונח המפתח מהמערה, שהוא ישלח לסטאמבול- קושטא להשולטן, שיתן רשות אל היהודים ליכנס למערת המכפלה להעתיר אל הגשם, שלא ימותו ברעב. אז חשב הקאדי בדעתו, הלא עד שיבוא רשיון מהשולטן יתאחר הזמן וימי הסתו יעברו, ומה בצע יבוא להתפלל על הגשם אחר הזמן? מיד שלח אל הפחה המפתח, שיניח תיכף ומיד להיהודים ליכנס להמערה. אז בחרו היהודים עשרה אנשים, תלמידי חכמים יראי ה' בקבלה מעשית, והלכו לחברון ונכנסו להמערה וירדו חמישה גרם המעלות, ואמרו ספר ראשון שבתהלים, בכוונה גדולה ובקול מר. ואחר-כך שלחו את השמש לראות אם נתקדרו השמים בעבים. וילך וישוב אליהם לאמר: עוד השמש זורח כימי קיץ. וירדו עוד חמישה מעלות ואמרו ספר שני כספר הראשון. וישלחו לראות, ובא ואמר: עוד השמש על הארץ. וירדו עוד חמישה מעלות ואמרו ספר שלישי - ושלחו לראות. אז חזר השמש ואמר להם, כבר נתקדרו השמים בעבים והתחיל הגשם לירד. מיד עזבו את כוונת הגשם להפוך על כוונת הגאולה, וטרם התחילו לכוון כמעט רגע, באה פתאם רוח סערה מתוך המערה בקול רעש גדול ודחפם לחוץ בכוח גדול כרגע. אז הבינו כי לא בא העת לפקוד את ישראל ואסור לדחוק את הקץ, אך פחד גדול נפל עליהם וארכובותיהם דא לדא נקשו. וילכו ויבואו לירושלים לשלום, ויזרעו בשנה ההיא וימצאו ברכת ה' בכל מעשיהם. 
(ספר חברון 'שערי ירושלים' לר"מ ריישר)