הצדיק חסד לאברהם חזרה

פעם אחת בא פחה מאיסטנבול לעיר הקודש חברון, תיבנה ותכונן. ומנהג הישמעאלים שהולכים ביום שישי להתפלל במערת המכפלה, ובתוכם בא הפחה מ"סטמבול". רצה לראות מה יש בתוך המערה ונפלה החרב שלו מן התיק. והיתה חרב זו חרב יחידה במינה והיא מצופה כולה בזהב ובאבנים טובות, והיתה שווה כל הון. 
  גזר הפחה על הישמעאלים שיוציאו את החרב מן המערה. הורידו אותם בחבלים ולא הספיקו, עד שהוציאם מתים. וכיוון שראה הפחה כך, אמר: "מה אעשה? וכי אמית את כולם?" - עמד וגזר על היהודים להיכנס אל המערה ולהוציא את החרב. הפילו גורל ויצא הגורל על הצדיק "חסד לאברהם", זכותו יגן עלינו, אמן. ותיכף ומיד, משראה הצדיק שנפל עליו הגורל, הלך למקווה וטבל ועלה ואחר נתעטף בתכריכים, וכל אותו הלילה היו אנשי חברון יושבים לפניו והוא דורש להם דברי קבלה, בבחינת אברהם אבינו, עליו השלום.  
   משהאיר השחר קם ואמר לחבריו שיתפללו בעדו כל עוד הוא בפנים המערה, שלא יאונה לו כל רע. הלך למערת המכפלה וקשרוהו בחבל וירד לתוכה. וכיוון שירד, החזיר להם החרב בחבל ואמר: "הגיעה השעה שאראה תוכה"…  
   הלך בפנים המערה וראה אדם אחד עומד. נתפחד וקרא "שמע ישראל": ואחר-כך שאלו: 'מי אתה?" - השיב: "אני אליעזר עבד אברהם". אמר לו אליעזר: "כיצד באת לכאן?". עמד וסיפר לו כל המעשה. מששמע כל אותו המעשה אמר לו אליעזר: "המתן בכאן עד שאשאל רשות מאברהם, יצחק ויעקב, זכותם תגן עלינו, אם תיכנס".  
   נתנו האבות רשות ונכנס. ומרוב הפחד נתעלף ולא אמר להם "שלום עליכם". נתנו לו ריחות-בושם להריח, קם על רגליו וסיפר להם המעשה. וכיוון שראה שהמקום גן העדן הוא, לא רצה לצאת מתוכו. אמרו לו האבות: "זה אינו אפשר. עכשיו צא ומחר אתה עמנו!"  
   ובכל ישראל תאבים, אימתי יזכו לראותו, כי חשבו פן קרהו אסון, חס ושלום. לסוף העלוהו בחבלים ובא לביתו שמח וכל ישראל שמחים עמו. אמר לחבריו: "כך וכך נגזר עלי וכך רצוני!". וכל אותו הלילה היו חבריו יושבים עמו והוא דורש לפניהם בקבלה עד קודם אור הבוקר. אותה שעה ירד למקווה שבביתו, טבל ולבש תכריכים וקרא "שמע ישראל": …ויצאה נשמתו בטהרה. ונצטערו כל ישראל כי אבד חסיד. 
 
(ספר חברון 'זכרון ירושלים' לר' שלמהב"ר מנחם מנדל)