הרב השחור חזרה

השיח' עבדול-רחמן עיסה עמר היה ידוע בתולדות היישוב בחברון בשם "הרב השחור", על שום שהיה מקבל מכולל חב"ד "דמי-שמירה" על היהודים. הוא היה נוהג ללכת בשוק חברון ושרביט בידו, וכראותו בחנות חפץ או מלבוש שמצא חן בעיניו, אמר לחנווני: "זה יפה"… הרמז היה מובן... והחפץ נשלח לביתו עוד לפני בואו. והיא אם פגש בשוק אדם לבוש חליפה חדשה, היה אומר לוי אינך ראוי לה, פשוט אותה ותנה לי.  
   אותו עריץ נכנם בראש השנה לבית הכנסת, לפני תקיעת שופר, עם בנו הקטן. חששו המתפללים לתקוע בשופר, שמא יחמוד ה"שקץ" בשופר כ"צעצוע" - ושופר אחר לא היה בעיר. ירדו כולם למרתף בית הכנסת וערכו שם את התקיעות.  
   פעם בא לבית ר' לוי יצחק סלונים ומצא על השולחן את דמי החלוקה ופנקסי הכולל. חקר ודרש בטיב פנקסים אלה ואמר לר' לוי יצחק: "יודע אתה שיש לאל ידי לקחת הכל, אבל איש ישר אנכי ולא אקפח מחיית העניים. אולם מוצא אני לעצמי זכות. בשכר הגנתי עליכם. להיות נרשם ברשימה כאחד מחשובי הרבנים". מאז הוכתר ונקרא שמו בישראל ובפנקסי כולל חב"ד: "הרב השחור" והיה מקבל ככל היהודים: על אתרוגים (תמיכה עיקרית), לולבים (תוספות ליחסנים) והדסים (תמיכות מקריות - עזר-חולים, נישואין, יולדות וכו'). ולמה היו שמות אלה. "אתרוגים, לולבים והדסים"! - מאימת הצנזורה הרוסית, שלא יחשדו ביהודים כשולחי כסף לשלטון התורכי וגם לשמירה מפני המלשינים המרובים... משלוח החלוקה קיבל צורה מעין חילופי-מסחר של "רתמת הלולב" בין יהודי רוסיה וא"י. משום כך היה כתוב על השלט של ישיבת "תורה אמת" בחברון: "בית מסחר לשמן זית וציצית". ומשנתקבלה החלוקה מחו"ל, פעם בשנה, היו שואלים איש את רעהו" "כבר באה האונייה?" כלומר, ה"חלוקה".  
   בשוב ר' לוי יצחק מנסיעתו לחו"ל בענייני הכולל הביא עמו שני חפצים, שהיו אז יקרי-המציאות בארץ: מיחם של נחושת קלל, נוצץ כזהב, ושעון-כיס קטן. ובין אלה שבאו לברכו לשובו היה "הרב השחור", אשר "עיניו משוטטות בכל". צדו עיניו את המיחם הנוצץ שעל הארון, ושאל בקפיצה ובהתפעלות: "האם זה של זהב, ומחירו רב?" והדבר היה מובן... ר' לוי יצחק הקדים וענה: "הלא המיחם מיועד לך"... הביט עוד וראה לפניו שעון על השולחן. הושיט ידו לאחוז בו. חס ר' לוי יצחק על השעון, שהיה נדיר בארץ, ולא נתנו לבו להשמיטו ממנו, ואמר בקול אזהרה: "שיח' עיסה, אל תגע בזה, פה מעשי שדים! הנה תשמע דפיקות משונות". נבהל השיח' וברח החוצה וציווה להוציא את "המפלצת" מן הבית. ומדי בואו היה שואל: "האם 'המפלצת' בבית?"  
   שמונה אחים היו ל"רב השחור" ותמיד נלחמו בו. פעמים רבות ראו תושבי חברון, בבוקר השכם, והנה ההרים מכוסים בדווים אנשי חיל ומלחמה. אמנם, הוא תמיד התגבר עליהם, אבל נלאה מרוב המלחמות. ומשבא איברהים פחה לירושלים, הזמינו לכבוש את חברון.  
   משכבש איברהים פחה את חברון, ניתנה רשות לצבא לבוז בז ולשדוד את העיר שלושה ימים ושלושה לילות. היהודים הטמינו את רכושם במהמורות הגיטו ונמלטו לחצר "הרב השחור". רק ר' ישראל יפה, "המדפיס מקופושט", לא היה יכול לברוח כי שמר על בתו הנוטה למות.  
   השודדים חדרו לגיטו ואיימו על ר' ישראל להמיתו אם לא יגלה להם את מטמוניות היהודים. נכנס ר' ישראל למהמורה אחת ומסר לידם את הכל. בהגיעו לקרקעית המהמורה, נגה לר' ישראל אור מאשנב צר הנשקף לשדה. התחמק בעד החלון ורץ לספר את מעשה הגזל ל"רב השחור", אשר שב אותה שעה יגע וזעף משדה הקרב.  
   ר' יוסף יהודה בכור שמרלינג, אשר שרת כקונסול אוסטרי בחברון והיה שכנו וידידו של "הרב השחור", ניגש אליו ואמר לו: "שדדו רכושנו" - דחה אותו זה בדברי זעם "סור הצדה!" חזרו הדברים בשנייה ובשלישית, עד ש"הרב השחור" איים עליו בתקיעת חרב בלבו, אולם ר' יוסף הוסיף ואמר: "אדוננו מגיננו, נשמתי בידך, הצילנו!" נתרצה אז והלך לראש המפקדה, וזה שלח פקודה להפסיק את השוד, העמיד משמרות על שערי הגיטו והיהודים שבו למקומם. וכל רכוש היהודים - מחוט ועד שרוך נעל - הושב להם. אותו יום י"ט באייר היה, והוכרז ל"פורים", ואין אומרים בו תחנון. 
(ספר חברון סיפר מנחם שמואל סלונים)