סמל שמואל ווייס, שהיה חובש קרבי בגולני, נפל כ"ו בניסן תשס"ב (2002.4.8) בעת שזינק להציל את חברו שנפגע במבצע חומת מגן בג'נין בן 19 בנופלו שמואל, הרביעי במשפחה בת תשעה ילדים, חובש בגולני. נולד באלון-מורה שבשומרון, ושנים אחדות לאחר מכן עברה משפחתו לאיזור חברון. שמואל התחנך בקריית-ארבע, ואת לימודיו התיכוניים עשה בישיבה באילת. בתום לימודיו התגייס לחטיבת גולני. משפחת וייס היא מהמשפחות הוותיקות והמוכרות בקריית ארבע. אביו של שמואל, אריה, הוא מראשי "מדרשת הרובע" בירושלים, ואמו - ספרנית באולפנה ביישוב. "שמואל היה אחד שאהב את כולם, אבל הצניעות היתה התכונה הבולטת ביותר שלו", מספרים בני משפחתו. שמואל וייס הועלה לאחר מותו לדגרת סמל. דברי הספד של אמו של שמואל בהלווייה: בשעה זו קשה לכולנו. אני רוצה לבטא כמה מחשבות ורגשות שלי כאמא, מחשבות - שחשבתי עליהן מאז ההודעה הקשה אתמול, הודעה שבהתחלה סרבתי לקבל, ועכשיו אני מבינה שאין לי ברירה, וזאת המציאות. לכל אדם יש הרבה תכונות שמאפיינות אותו. פה אני רוצה לספר לכם על כמה מהן. שמואל קיבל מה' תכונה יקרה; ענוה. תכונה נסתרת ועמוקה שעכשיו עם מותו היא מאירה לי. הוא הכיר בערכו בלי להיות שחצן. שמואל סיפר לי על שיחת קליטה שלו עם מפקד הגדוד, לאחר סיום קורס חובשים. המג"ד שאל: "מה יש לך לספר על עצמך? ושמואל ענה: שום דבר מיוחד". קטעתי אותו ואמרתי: "שמואל בחייך, זאת הזדמנות לספר קצת על עצמך… ". את ההערה שלי שמואל ביטל בחיוך. זה בכלל לו נראה לו נחוץ. הוא המשיך וסיפר שהמג"ד אמר: "אני רואה שאתה דתי. האם אתה רוצה להצטרף למחלקת בני-הישיבות?" ושמואל אמר: "לא". "למה?" - התעניין המג"ד. "כי החבר'ה מהמחלקה הקודמת מחכים לי. מאז שיצאתי לקורס חובשים, יש להם טבלה, וכל יום שעובר הם כותבים בה: "ווייס"… הייתי גאה בו, כמה הוא פשוט, צנוע ואהוב. כתוב בגמרא: "לעולם יהא אדם, רך כקנה, ואל יהיה קשה כארז". לשמואל היתה היכולת להתכופף כקנה כשמעירים לו, לא להעלב, ואחר-כך להזדקף עם חיוך ולהמשיך. בטירונות שלו, נודע לי מפיו שהרס"ר מאוד מטרטר אותו. כאמא, הדבר כאב לי; מי נתן לו את הזכות לטרטר את הילד שלי?! החלטתי להתקשר אליו. אך שמואל אמר לי: "אמא, מה את מתרגשת, זה התפקיד שלו…" הרוגע שלו הקרין עלי (ואכן לא התקשרתי לרס"ר…) בגמרא מסופר שרב ברוקא חוזאה היה מצוי בשוק, והיה אליהו הנביא מצוי אצלו. שאלו רב ברוקא: "יש בשוק זה בן עולם הבא?" אמר לו: "לאו". בינתיים באו שני בני-אדם. אמר לו אליהו: "הללו בני עולם הבא הם". הלך אצלם רב ברוקא, אמר להם: "מה מעשיכם?" אמור לו: "בני אדם שמחים אנו ומשמחים עצובים, וכשאנו רואים שניים שנפלה קטטה בניהם, אנו טורחים ועושים בניהם שלום". ובאמת, חבריו הטובים ואנחנו במשפחה, הרגשנו שנוכחותו משרה אחדות, רגיעה ושלום. בחודשים האחרונים שמואל חזר מהצבא לעיתים רחוקות. וכשהיה חוזר, הייתי שואלת אותו מה להכין ואיך לעזור לו. היתה לו תשובה אחת ברורה: "אמא, אל תדאגי!!!". בשלב מסויים הבנתי שאם אני באמת רוצה לעזור לילד שלי, ולילדי האחרים, אני צריכה להפסיק לדאוג, להתאמץ לא לדאוג. הדאגה היא חלק מהאמהוּת. כל אמא דואגת שלילד שלה יהיה טוב. אבל משמואל הבנתי, שאם אנחנו האמהוֹת, רוצות באמת לעזור לבננו להלחם ולנצח במלחמה, עלינו לדעת שילדים אמיצים צריכים אמהוֹת אמיצות. היום יום השואה. ילדתי ברוך ה', שלש בנות וששה בנים. ששה בנים זה אומר ששה חיילים, וזה אומר שאולי לא כולם יחזרו מהצבא. רציתי משפחה גדולה, כי הרגו לנו ששה מיליונים, ובתוכם: סבי וסבתי מצד אבי ועשרה מילדיהם, ועוד כארבעים מהמשפחה הקרובה. זאת היתה התשובה שלי לשואה, הנקמה. סבתי מצד אימי, שיכלה בעל ובן במלחמת השחרור, תוך חודשיים. יש לי מי ללמוד איך להתמודד. אני מודה לה', על כך שהיו לשמואל חיים יפים ומלאים. אני מודה לה', על הזכות שהיתה לשמואל להלחם בכבוד ומתוך הזדהות על הארץ הזאת, זכות שמיליונים מבני עמנו לא זכו לה. "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" אמא